בנק דיסקונט סניף מרום נווה נ' ברומקס בע"מ ואח'

החלטה

לחברה הנתבעת מס' 1 [ להלן: "החברה" ], חוב לבנק התובע [ להלן: "הבנק" ] שאין למעשה חולק עליו, כפי הנטען בכתב התביעה שהוגש ב"סדר דין מקוצר".

הנתבעים 2, 3 [ להלן: "מרדכי" ו "יעקב" בהתאמה ] ערבו לחובותיה של החברה כלפי הבנק על פי "כתב ערבות מתמדת ל'כל חוב' שאינה מוגבלת בסכום" [ ערבותו של מרדכי, נספח ב' לכתב התביעה ] ועל פי "כתב ערבות מתמדת ל'כל חוב' מוגבלת בסכום" [ ערבותו של יעקב, נספח ג' לכתב התביעה ] עד לסכום של -.1,650,000 ₪ [ קרן ], שהוא גבוה יותר מסכום התביעה.

הנתבעים הנ"ל הם אב ובנו [ סעיף 4 לתצהירו של מרדכי שניתן, כמו גם תצהירו של יעקב , בתמיכה לבקשת הרשות להתגונן נשוא החלטה זו ] והם בעלי תפקידים בחברה [ סעיף 3 לתצהירו של יעקב וסעיפים 3 ו 4 לתצהירו של מרדכי ].

הגנתם של הנתבעים כולם מתבססת בעיקרה על תצהירו של יעקב שכן מרדכי אינו יכול לתרום דבר לעניין העובדות הנוגעות לעניין [ ראה חקירתו הנגדית והצהרת באי כח הצדדים שלפניה בעמ' 3 לפרוטוקול מיום 26.10.10 – להלן: "פרוטוקול 10" ] וכן על תצהירו של רואה החשבון צבי אברון [ להלן: "אברון" ].

תצהירו של יעקב תופס 10 עמודים מודפסים ומכיל 53 סעיפים ומתגלה ממנו בפעם נוספת האמת המוכחת מידי פעם בבקשות למתן רשות להתגונן והיא שקיים יחס הפוך בין אורכו של תצהיר הנתבע ובין איכותה של הגנתו או במלים אחרות: ככל שהתצהיר ארוך יותר, ההגנה מועטה יותר.

כאשר מפזרים את מסך העשן העולה משורות התצהיר מתגלה טענה אחת בלבד, שגם היא מצטמצמת בחקירה הנגדית, הגם שכשלעצמה אין בה דבר, והיא שהחברה התמוטטה כתוצאה מכך שהבנק החליט במועד מסוים באופן מפתיע להפסיק את האשראים שהעמיד לרשותה ובכך גרם לקריסתה בטרם עת [ ראה סעיפים 37 ו 47 לתצהיר יעקב ].

נקודת המוצא לבחינת הטענה הנ"ל היא האמת המשפטית לפיה אין הבנק חייב לתת אשראי ללקוחותיו וגם לא להמשיך במתן אשראי שנתן להם ללא גבול אלא במסגרת שיקוליו על פי שיקול דעתו העיסקי [ ע"א 323/80 אלתית בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ פד"י לז2 עמ' 673; בע"א 102/83 ל.ג.ל כרמיאל בע"מ ואח' נ' בנק לאומי לישראל בע"מ פד"י מא1 עמ' 253; ע"א 10201/06 Tonedoor Ltd ואח' נ בנק אינווסטק בע"מ, פורסם באתר "נבו" (להל: "פסק אינווסטק") ].

אכן, הבנק אינו רשאי לפסיק במפתיע את האשראי ללא מתן אפשרות התארגנות ללקוח, היינו ללא הודעה מוקדמת כך שתמנע, ככל האפשר, סגירת ברזי האשראי באחת [ "פסק אינווסטק" הנ"ל ], אולם נראה כי במקרה זה אכן נקט הבנק בצעדים הדרסטיים בצורה מושכלת שהייתה צפויה נוכח מצבה של החברה.

כפי שמציין יעקב [ סעיף 8 לתצהירו ], העמיד הבנק לרשות החברה מספר מסגרות אשראי: בחשבון העו"ש -.860,000 ₪; מסגרת דוקומנטים [ אני מניח שמדובר באשראי דוקומנטרי ליבוא – צ.כ. ] -.130,000 ₪; מסגרת "און כל" [ כך שם ! אני מניח שהמדובר הוא בהלוואות קצרות מועד מתחדשות הקרויות "on call" – צ.כ. ], בסכום של -.100,000 ₪ ומסגרת ניכיונות בסכום של –.200,000 ₪ .

מסגרות אשראי אלה, שעמדו לרשות החברה בשנים 2007 ו 2008 ניתנו כך בעת שפעילות החברה הייתה תקינה, מבחינה פיננסית, והמחזור הכספי החודשי שלה עמד על סכום של כ -.400,000 ₪ [ עדות יעקב בעמ' 1 לפרוטוקול מיום 22.3.10 (להלן: "פרוטוקול 3") שורות 11 עד 13 ועמ' 2 שורות 11 – 18 ].

אלא, שהחל מתחילת שנת 2009, חלה התדרדרות רבה בעסקי החברה, ומחזוריה הכספים ירדו מסכומים הנ"ל עד -.150,000 ₪ בחודש מאי ו -80,000 ₪ בחודש יוני 2009 [ פרוטוקול 3 עמ' 3 שורות 24 – 31 ].

כתוצאה מכך החלו שיחות בין הבנק לבין החברה, וזאת החל מחודש ינואר שנת 2009 בעניין צמצום מסגרות האשראי של החברה [ פרוטוקול 3 עמ' 4 שורות 1, 2 ], כאשר בפועל, מרבית האשראי, קרי מסגרת האשראי בעו"ש לא בוטלה עד לחודש יוני 2009 בעת שהחברה חרגה מהמסגרת הנ"ל [ עדות יעקב עמ' 3 לפרוטוקול שורות 5 עד 7 ].

נראה כי גם יעקב לא יחלוק על כך שהצמצום בפעילות החברה הצדיק את חששות הבנק ואת צמצום מסגרות האשראי אלא שהוא מייחס את הירידה בפעילות החברה לצמצום האשראי ולא להפך [ עמ' 2 לפרוטוקול 3 שורה 30, עמ' 3 שורות 8,9 ו 30 ].

דברים אלה, לא רק שאין בהם הגיון רב אלא מנוגדים למציאות הכלכלית והראיתית.

כאשר נשאל אברון על הירידה במחזורים הכספיים של החברה בשנת 2009 השיב שהדברים ידועים והסיבה לכך, והיא כמסתבר הסיבה האמיתית, היא מכך ששנת 2008 הייתה שנת מיתון וכך קרה לכל העסקים [ עדותו בעמ' 2 לפרוטוקול 10 שורות 22 עד 27 ].

הנה כי כן, "קטיעת" האשראי הייתה סבירה לפי שיקוליו המסחריים של הבנק, אשר רשאי היה לשקול אותם בדרך ששקל, מה גם שעיקר האשראי לא נקטע ובסופו של דבר סגר הבנק את ברז האשראי העיקרי לאחר שהחברה חרגה ממנו.

בסופו של יום כפי שיעקב טוען, הפסקת אשראי הניכיונות, בחודש מרץ 2009, היא זו שגרמה לקריסת החברה [ סעיפים 37, 38 לתצהיר יעקב וכן עדותו בעמ' 1 לפרוטוקול 3 שורות 20, 21 ועמ' 3 שורה 8 ].

קשה לקבל טענה כזו; החברה פעלה לפי יעקב 17 שנים בהיקפים של מיליוני שקלים ותוך תחזית אופטימית לעתיד למחזור של 9 מליון ₪ לשנה [ כך יעקב בסעיפים 12 ו 13 לתצהירו ]; הייתכן שיעקב, אשר מן הסתם הפיק רווחים לא מעטים מחברה כזו, יתקשה לגייס אשראי עצמי של -.200,000 ₪ לניכיונות שיקים, קרי, אין אפילו מדובר בהשקעה של -.200,000 ₪ אלא שיוכל לנכות שיקים לעצמו בסכומים כאלה ?

הרי הוא עצמו מעיד כי השקיע בחברה מכספו סכום של -.220,000 ₪ ועוד משבח עצמו על כך שהוא האמין בחברה [ שלו ] והיה מוכן להשקיע בה מכספו האישי [ כך ממש ! לא רק מכספי הציבור או הבנק ]; האם אין בהשקעה זו כדי לספק את צרכי האשראי שהופסק ? ואם לא כך, משמע, לא האשראי שהופסק גרם לקריסת החברה אלא שקיעת עסקיה גרמו להפסקת האשראי [ ראה סעיף 51 לתצהירו של יעקב ].